את האהבה שלי לכתיבה גיליתי בהפתעה גמורה ובזמן שממש לא הייתי מוכן לזה, אי אז בנחל היפה והאהוב.

בזולה חמימה ונעימה, ממש על גדות המים, היינו שם:

שתי חברות טובות, חבר שהכרתי ממש בימים האלו ואני,

אלו היו שעות של בוקר יפה

ואנחנו היינו בעיסוקי בוקר של זולה

אני לא זוכר בדיוק מה אבל אני יכול לנחש שאני או שהתעסקתי עם המדורה בשביל להכין אותה לבישול, 

או שסידרתי אי אילו סידורים, דברים שאהבתי ועדיין אוהב לעשות כשאני בחזקת זולות יפות בטבע

לגבי החבר אני לא זוכר מה עשה, רק זוכר שעשה משהו, אפילו זוכר שהיה משמאלי

והבנות?

הבנות הוציאו כלי כתיבה ודפים מסוגים וצבעים שונים והתחילו לצייר ולכתוב

עד ש…אחת מהן הציעה "בואו נשחק משחק כתיבה" 

אני מיד דחיתי את ההצעה, כמובן, והחבר דווקא הראה סימני התעניינות

ואז התחילה מסכת שכנועים מצד הבנות

ואחרי כמה ניסיונות וטיעונים שונים, כשהבולט שבהם היה "זה משחק מגניב ממש"

אני גם השתכנעתי, והאמת שלא היה לי שום סיכוי מול כושר השכנוע של הבנות

אז התיישבתי לידן וליד החבר שכבר היה לידן, והן הסבירו

מדובר במשחק שאני לא זוכר את שמו, וזה הולך ככה:

לוקחים מחברת או דפדפת, עט ומשהו להסתיר,

מתיישבים במעגל

ואז מי שנבחר להיות הראשון בתור כותב משהו, זה יכול להיות כל דבר העולה על רוחו ועל מוחו

והרצוי שזה יהיה משהו סיפורי

מעבירים את המחברת לבא בתור כשהמשהו המסתיר מסתיר את כל השורות למעט האחרונה

משם ממשיך לכתוב את הסיפור הבא בתור, שוב, כשהוא חשוף רק לשורה האחרונה שנכתבה,

בין אם היו שם כמה מילים, שורה שלמה או מילה אחת

וכן הלאה

אחרי כמה סבבים כאלו, כמה שמחליטים, או כמה שמתחשק

מורידים את המשהו המסתיר וקוראים את מה שיצא

וכאן זה הזמן להודות